עבר-היה בית מקדש

פעם בעבר הרחוק לפני שנים רבות אנשים היו עולים לירושלים לעבודה בבית המקדש. מאז חורבן הבית בפעם השניה יכולים ירושלמים רבים לומר בצער קל שאולי נובע מכך שאין תחנת בית המקדש ברכבת הקלה שחלה ירידה משמעותית בחשיבות הסיבה שבעטיה מגיעים רוב האנשים שאינם מירושלים לבירת-ישראל, והמספרים הלא ממש מעודדים מהעבר הלא כל-כך רחוק הצביעו על אנשי ירושלים המבואסים מכך שמתעניינים בעירם רק כשהיא הופכת לבנה וכזו שלהגיע אליה זה אתגר לכל רכב- ובשל הבאסה מעוד כמה סיבות שלא זה המקום לפרטן שינו אותם "תובעי העיר" בלבם את השיר היהודי הידוע  "כי מציון (אחד השמות של ירושלים) תצא תורה" ל- "מתי יגיע תורי לצאת מציון" ונטשו אותה לאנחות כשהם מבטיחים לעצמם לשוב בימות המשיח או כשתהיה הנחה משמעותית בארנונה בעיר-דוד. מה שיבוא קודם.

אחת ההוכחות לכך שירושלים כבר אינה נתפסת כמוקד משיכה ליושבי הארץ, איימה למוטט את השיח הציבורי מעודף מידע ויודעי דבר שהבטיחו לעצמם להתאגד עם כמה חברים ולעודד את טראמפ אם ישמעו עוד פעם אחת את המונח "תאגיד השידור הציבורי החדש" ובמיוחד בהקשר של החלטת הנהלתו שלא צריך לטרוח להגיע עד ירושלים כדי לשדר מסרים נטולי אג'נדה פוליטית לכל הארץ, כי הרי ידוע שבירושלים יש אג'נדה פוליטית בכל פינת רחוב ובמיוחד באזור גן הורדים בואכה מוזיאון ישראל- ואפשר בהחלט לפנות ימינה בצומת שילת לאמיצים שעדיין שומרים אמונים לכביש 443 במקום להמשיך ישר, לעבור ברוממה, ולהיזכר בזה שפעם במקום בו עומדים היום הרבה מגדלים גבוהים בלי טלוויזיה היה פעם בית נמוך של ערוץ אחד ולידו אנטנה גבוהה שהשמיעה את קול-ישראל מירושלים.

רבים וטובים בירושלים מהיווסדה ועד היום עשו עושים וכנראה שגם יעשו מאמצים כבירים לשמר את עברה. אך נדמה שלמרות כל הרצון הטוב, המאמצים האלה מקבלים סטירת לחי קלה בירידה משער ציון כשנחשף "אל אקצא" הנראה כמנסה להאפיל על הכותל המערבי, שגורמים אינטרסנטים ותאבי פרובוקציות וכותרות מנסים בשנה הנוכחית בעיקר בראשי חודשים להפוך את הקיר הקדוש ביותר לעם היהודי לגדר הפרדה ומחלוקת, ומחירי הדירות ואפילו המלונות עלולים להביא הרבה אנשים טובים באמצע הדרך מהמרכז לומר לעצמם בכאב: צר לי שאין מקום שעליו לא אלין בירושלים ולכן לא אלין בירושלים.

מעניין לציין שדווקא בבית המחוקקים הישראלי המכונה הכנסת (וכולם מבינים היטב מדוע אינו מכונה "בית כנסת") שהפך בעיני רבים שלא זכו לחיות במציאות  של בית המקדש למקום המעניין ביותר בירושלים אחרי סיום המושב האחרון של הסנהדרין הגדולה ויציאתה לפגרה ארוכה מדי עד לבואו של קבלן מהימן שלא יזדקק לאישור אמריקאי כדי לבנות בית שלישי בעיר הראשונה בחשיבותה בעולם, דווקא באותה "כנסת-ישראל" המציינת את יום הרצל, ויום גוש-קטיף, ויום ז'בוטינסקי ויום למניעת אלימות- לא מצאו נכון עד היום לציין את יום המקדש. יום אחד של תזכורת, אולי בתאריך סמלי כמו תשעה-באב, שיזכיר לכל אותם שליחי ציבור שבעבר היו עולים לויים לדוכן כדי לשיר ולא כדי לצעוק וכהנים היו נושאים כפיים לא כדי להסעיר את הרוחות אלא כדי לברך את ישראל.

הווה- אין (עדיין) בית מקדש

בימים האלה אין עדיין ועדה לתכנון ובניית בית המקדש השלישי ואני מדגיש "עדיין" כי בימינו אין אפשרות לדעת איזו הצעת-חוק מצדה הימני של המפה הפוליטית עלולה להפתיע את כל הפרשנים שכבר חשבו ששמעו הכל, ולהסביר לציבור באמונה שלימה שאם אנחנו כל-כך מתעקשים בנחרצות ובמלל אינסופי על הקמת ועדה לחקר העבר- אולי הגיע הזמן שנתחיל להקים בהווה ועדות שידאגו לעתיד ויתכננו דברים שנראה שעדיין רחוקים מלהתממש במציאות אבל זה לא אומר שלא צריך להתכונן לקראתם כמו שצריך ולבזבז אחר-כך כסף על ועדה שתצליח לשכנע את המשיח לכשיבוא במהרה בימינו שלא היה מספיק זמן להתכונן לבואו כמו שצריך.

שיר חסידי יפה של הזמר מרדכי בן-דוד מורכב מהשורה המחכימה הבאה:

"העבר אין, ואין עתיד עדיין, והווה- כהרף-עין. דאגה מנין?"

אז למרות ההסבר הנהדר הזה, תסמכו על היהודים שימצאו מקורות רבים מדי לדאגה מכל מיני סיבות מהעבר שכבר עבר ומהעתיד שעדיין לא ידוע מה הוא כולל אבל בכל כולל יודעים שכדאי להתכונן לקראתו כמו שצריך ולחכות לבואו בכל יום. וההווה- שבו כמצוין בכותרת המשנה לצערי אין (עדיין) בית-מקדש, חולף כהרף-עין ומביא אותנו במהירות אל העתיד שמתחזית אופטימית לפסימית וחוזר חלילה נראה הרבה פחות ברור ומובן ממה שעכשיו, צריך לעורר בכל אחד מאיתנו את השאלה מה אנחנו עושים כדי לזרז את המציאות המיוחלת של גאולה מכל אותם פרטים קטנים ולא תמיד חשובים וחיוניים שמעסיקים את הראש היהודי כיום הרבה יותר מדי ולהביא את התקשורת הכל-כך מושמצת לאחרונה לדווח לשם-שינוי על בואו של אדם עני ורכוב על חמור שלא ילקח מיד לדיון בועדת הרווחה- אלא יוביל את כולם למציאות שבה החדשה הכי מרעישה היא מי יעלה בהר-השם ומי יהיו אלה שיצליחו להגיע לשם ראשונים בסיוע אווירי מארצות-הברית כדי לספר לכל אלה שעדיין לא מבינים את זה מאז שנת 67 שהר-הבית בידינו והפעם לא נעזוב אותו לאחרים.

עתיד- מקדש מלך-עיר מלוכה  

כשיבנה בית המקדש במהרה-בימינו:

כל הדרכים יובילו לירושלים בלי רכבים, כי פתאום החמורים מדגם משיח יהפכו למבוקשים ביותר (גם החניה בבירה עצמה תבוטל כי מסתבר שלחמורים הרבה יותר קל למצוא מקום לעמוד בלי לשלם או לזוז הרבה).

גשר-המיתרים יתרחב עד לעיר העתיקה ויהפוך לרכבל המועדף על עולי הרגל.

הארנונה בירושלים תבוטל ובמקומה יונהג "מס-מקדש" שינתן לפי היכולת.

המשרדים הגדולים ישנו את הגדרתם לישיבות קטנות שיעסקו במשא-ומתן בסתר.

הרכבת הקלה תוסיף לעצמה קו נוסף(קו חרובין) שיגיע עד לבית המקדש ללא תשלום.

הערבים הישראלים ינהרו בהמוניהם לבית המקדש כדי לברר מה התנאים למציאת-עבודה והכהנים ישמחו ללמד אותם איך להיפטר בקלות מהתואר הראשון ולהישאר בשמחה ובגאווה עם התואר השני בלבד.

המשיח יודה לראש-ממשלת ישראל על העבודה הטובה שעשה עד היום וימנה אותו לשר לענייני ירושלים ולמשנה למלך (מה לעשות, הוא לא יכול להסתפק רק בדבר-אחד).

השלט בכניסה לעיר המקדש ישונה לאלתר ל: ברוכים הבאים לירושלים הבנויה!

כל המשפטים האלה אולי לא יהפכו למציאות בעתיד הכולל ב"ה ובמהרה-בימינו את בית המקדש השלישי, אך כנאמנים לכלל היהודי הידוע "ואף על פי שיתמהמה עם כל זאת אחכה לו בכל יום שיבוא", חובה עלינו לנסות לראות בעיני רוחנו עתיד טוב יותר מההווה בשל היותו מונע מכוח שלצערנו עדיין לא מנוצל בעצמה הראויה ואין-צורך לחתום על הסכם עם אף מדינה אחרת כדי להשיגו: כוח האמונה- המשלב בתוכו את שלושת המרכיבים הידועים החוברים להם יחדיו ומוזכרים בדרכים מגוונות בכל שנה נוספת שבה לצערנו אנו מציינים שוב את זכר חורבן בית המקדש: עם ישראל, תורת ישראל, וארץ ישראל.

"יהי רצון מלפניך השם אלוקינו ואלוקי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך. ושם נעבדך ביראה כימי עולם וכשנים קדמוניות. וערבה להשם מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות".

ולסיום הערה אישית לקוראים:

ידוע לכל שאם ניאלץ גם השנה לצום בתשעה-באב (או יותר מדויק בעשירי באב) הימים שלאחר מכן המכונים "בין הזמנים" יהיו מוקדשים בעיקר להכרת הארץ מחדש מתוך כדי האזנה לתכניות הקיץ המשובחות של קול-חי ומכיוון שמטבע הדברים מדובר בימים שמחים (שאם ב"ה יבנה בית המקדש יהיו מן הסתם שמחים עוד יותר) ראוי שגם כותב טור זה המכונה מבקר המדינה ירשה לעצמו הפוגה קלה מהכתיבה (שיש להדגיש שמסבה לו הנאה רבה מדי שבוע) כדי למלא מצברים, לחשוב על כמה שינוים לטובה, להתחזק באמונה, ואחרי-כן לכתוב בכוחות מחודשים.

טור "מבקר-המדינה" ישוב ב"ה להתפרסם באתר זה בעוד שלושה שבועות (כ"ח אב תשע"ו) ועד אז- שמרו על עצמכם וקיץ בריא ומועיל לכולכם!